בתוך: קתדרה (עורכים, יעקב שביט, יורם צפריר, ישראל ברטל), יולי 1981, עמ' 182-165
בפרק המסכם את חיבורו ההיסטורי המקיף של זאב יעבץ, 'ספר תולדות ישראל', מתנצל המחבר על הימנעותו הבולטת מדיון היסטורי בתנועה הציונית ובניצני הגשמתה במסגרת ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. יעבץ הפורש בארבעה עשר כרכים את תולדותיו של העם היהודי מראשית ימי האבות ועד התעוררותה של תנועת 'חיבת ציון' במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, אינו מעז לחצות את קו הגבול של 1882, ראשיתה של תקופת העלייה הראשונה. במילים אחרות, במפעל היסטורי זה שלו, מתמקד יעבץ רק בשני 'סדרים' כדבריו: "הסדר הראשון – הלא הוא תור ישראל בארצו; "הסדר השני – הלא הוא תור ישראל בגויים"; ואילו לגבי ארבעים השנים האחרונות – תחיית ישראל או שיבת ציון המודרנית (1922-1882), הוא מוסר את קולמוס ההיסטוריון לידי "אליהו הנביא (המלאך הממונה על 'כתבי מעשי הדורות כולם')", והוא אשר יבחר וימנה "סופר נאמן לאלוהיו ולתורתו ולעמו לכתוב את הסדר השלישי – אשר ייקרא לו באמת ובתמים כל ימי עולם תור ישראל בארצו". עם זאת, יעבץ שהיה כה מעורב בתנועת חיבת ציון (חי כעשר שנים במושבות העלייה הראשונה יהוד זכרון יעקב, וכן בירושלים [18897-1887], הן כ'שר חינוך' של ילדי ישראל בתכניות לימוד ובכתיבת ספרי לימוד, והן כמחבר ועורך כתבי עת פוליטיים וספרותיים משלו [הארץ, פרי הארץ], ולאחר מכן מייסד את תנועת המזרחי, 1902), לא יכול היה שלא להציע מעין "דו"ח" היסטורי בלתי רשמי לתקופה מכוננת זו. "דו"ח" זה מתקבל כקורפוס של סיפורים ארץ ישראליים (אותו הוא מציג כאגדות היסטוריות או בלשונו "שמועות"), מטמיע במרקם העלילתי שלו מגילוייהם וביטוייהם של החיים החדשים כאן. ואכן כפי שנראה להלן – מעצב יעבץ את יצירתו הספרותית כך, שברבות הימים תשמש גם היא, לדעתו, את ההיסטוריון לעתיד לבוא, כחומר עזר וכעדות חיה למחקריו על הראשית הארץ ישראלית.
ספרות יפה 