בתוך: עיתון 77, ירחון לספרות ולתרבות, שנה ח, גליון מס' 53-52, ניסון-אייר תשמ"ד, אפריל-מאי 1984
עם העלייה הראשונה לארץ ישראל והתחדשות החיים הלאומיים כאן, הכל דיברו על התחדשותם של 'אדם חדש' ו'חברה חדשה' אבל גם על התחדשותה של 'ספרות חדשה' מקומית ארץ ישראלית. והנה בשנת תרפ"ט (1929), יצא לאור כתב עת בשם ילקוט אחדות העבודה (מיסודו של תנועת 'אחדות העבודה'), בעריכתו של ברל כצנלסון. בפתיחה שמקדים כצנלסון לכתב עת זה, הוא מצביע על תופעה חדשה ומקורית שהחלה להתפתח בארץ, ואשר לא נודעה כמותה בספרות העברית בגולה. וכך הוא כותב שם: "המעדר והמכתב, המחרשה והעיתון ניתנו כרוכים יחד בתנועת העבודה העברית בארץ ישראל. מאמצי הגוף ומאמצי הנפש, העבודה וההגנה והמחשבה והביטוי – מילאו זה אחר זה וסייעו זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר ביותר בגזע עתיק היומין של הספרות העברית: ספרות העבודה הארץ ישראלית".
במאמר כאן אני מבקשת להתחקות אחר ז'אנר ארץ ישראלי חדש ומקורי זה, ומה מייחד אותו כתימטיקה ופואטיקה מקומית.
ספרות יפה 