בתוך: עיונים בתקומת ישראל, מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 4, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשנ"ד 1994, עמ' 421-400
משה סמילנסקי (1953-1974), הגיע לארץ בעלייה הראשונה, בשנות העשרה שלו. תחילה חי בחדרה ולאחר מכן ברחובות. כבר מתחילה החל מפרסם סיפורים קצרים מחיי הארץ וביניהם ניסה להתחקות אחר האדם הערבי. ב-1907 בשיחה שהייתה לו עם יוסף אהרונוביץ (אז פועל ברחובות ולימים עורך הפועל הצעיר ומייסד בנק הפועלים), סיפר לו סמילנסקי על רצונו לספר מחיי המושבות, וכן מחיי הערבים. ואז עונה לו אהרונוביץ: "היש בחייהם של אלה תוכן ועניין לסיפורים". והנה קורפוס גדול של סיפורים, ביצירתו של סמילנסקי, עוסק בחיי הערבים, אותם אסף אותם בשלושה כרכים, תחת הכותרת בני ערב. כאן יש לציין כי סיפורים אלה אינם מקשה אחת, ובהתאם לגלגוליו הפוליטיים של סמילנסקי כך גלגולי תפיסותיו את האדם הערבי ואת הבעייה היהודית ערבית.
מכאן סיפורי בני ערב מתחלקים לשלוש תקופות. בתקופה הראשונה – האדנותית הבדלנית, מספר סמילנסקי את הערבי כאנתרופולוג מערבי מתנשא, הבא לבחון ולעמוד מקרוב – ערבי מהו. התקופה השניה, שהיא מעין תקופת מעבר, נפתח סמילנסקי אל התרבות הערבית המקומית, ובעיקר אל סיפורי העם המסורתיים שלה, אותה היה מרבה לשמוע בחאנים או מפי הפועלים הערביים עימו נהג לשוחח. בתקופה השלישית, מתפכח סמילנסקי לגבי הבעייה הערבית כאן, כאשר בכאב ובצער הוא מבין שלא רק שעלינו לשתף איתם פעולה, בנסיון לבנות כאן מקום פורה ומפרה, אלא עלינו לקדם וללמד אותם כדי שיהיו ראויים ושווים לנו. "מעשינו יקרבונו, מעשינו ירחיקונו", הוא מצהיר, וסיפוריו בתקופה השלישית, הם סיפורים העוסקים במצבו החברתי המופלה של הפלאח הערבי, וביקורתו הקשה על האפנדים המנצלים ומדכאים אותו, ולא כל שכן מנשלים אותו מעל האדמה – פרנסתו, כדי למכרה לאדם היהודי. המאמר כאן עוסק בתקופה הראשונה בסיפורי בני ערב של סמילנסקי – הסיפור הפטרוני.
ספרות יפה 