בתוך: העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר (עריכה, מ' שילה, ר' קרק, ג' חזן רוקם), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2001, עמ' 382-368.
המאמר עוסק בספרה של אנדה עמיר (פינקרפלד) "מעולם: דמויות מקדם" (1942) ומציע פרשנות לסדרת פואמות המנהלות שיג ושיח עם הסיפור המקראי שעניינו נשים (חוה, אשת לוט, יעל, הגר, לאה, אבישג, דלילה ועשתורת). אנדה עמיר הנמנית על המשוררות של טרום המדינה (1981-1902), בחרה לעסוק מכל ציבור הנשים המאכלסות את המקרא דווקא בדמויות אלה, כיוון שכולן (לפי ברלוביץ), מעורבות בדרך זו או אחרת, בעלילה בו היא נמצאת "חוטאת" על פי המקרא. אלא שבניגוד לסיפור המקראי הגברי-הפאטריארכלי המציג נשים "חוטאות" אלה בגוף שלישי, כשהוא שולל מהן כל זכות דיבור להסביר את עצמן בעצמן (דהיינו: גוף ראשון), פורשת עמיר את סיפור "חטאן" דרך מונולוגים אישיים, כשהן לא רק שאינן מושתקות וכנועות (כמו בסיפור המקראי לעיל), אלא מציגות את סיפורן בזקיפות קומה ובמודעות לעצמן, כך שלפנינו לא עוד "חטא" אלא מערך אתי נשי מוסרי.
ואכן הפולמוס המתנהל בין האישה והמקרא בסדרה זו, מייצר אבטיפוס של פרופיל נשי המצטייר כישות מוסרית בפני עצמה, והמתייחד בקודים ערכיים מהותניים מעצם טבעה ומינה (כמו אשת לוט – שמסמנת נאמנות למקום, או יעל אשת חבר הקיני – שמסירותה לאהובה סיסרא מוצאת את נכונותה להצילו בהרגה אותו). במילים אחרות, עמיר בודקת בסדנה שירית זו, את מרחב ביטוייה של האישה, כשהיא מושכת לכיוונים בלתי צפויים ולשדרים מפתיעים לא רק ברמה של מצבים רגשים קיומיים או ברמה של קודים מוסריים ערכים, אלא גם ברמה של חתירה ליחסים שיוויוניים בין-מיניים. יוצא איפוא כי "מעולם: דמויות מקדם", היא גם יצירה בעלת אמירה רלוונטית לזמנה ולמקומה, וכי יש לקרוא את סדרת הנשים המקראיות לא רק כמטפורות של 'אני' אלא גם כמטפורות של 'אנחנו' – כפי שעמיר מבטאת זאת בשיריה, כמו "אנחנו הנשים הולכות בעולם", או "כאלה אנחנו" או "אני כמו כל אישה״. כלומר, ספר זה הוא גם הצעה לנרטיב ארץ ישראלי נשי החותר לטיפולוגיה מקומית של "אישה חדשה" במרחב הארץ ישראלי של עם חדש ואדם חדש.
ספרות יפה 