בתוך: P.E.N International (Ed. Peter Day), London, 1997, vol.47, no.1, pp.34-37
המאמר עוסק בקשר בין 'מקום' ו'שפה' ביצירתה של המשוררת הישראלית רִיבה רובין, ילידת דרום אפריקה, החיה כבר עשרות שנים בארץ וכותבת שירה באנגלית. המאמר בוחן כיצד בחירתה של רובין להמשיך לכתוב בשפת האם, ולא בעברית, מעמידה את יצירתה ואת מקומה במרחב הספרותי -התרבותי כאן ( בין היתר: תחושת הניתוק שלה מהקהל המקומי, ללא דיאלוג וללא הפרייה הדדית).
במרכז הדיון עומדת קריאה, המבקשת להדגים יצירת כלאיים זו (מקומיות ישראלית/לשון אנגלית) באמצעות השיר של רובין "Museum Piece". השיר פותח בהתעוררות קשה בבוקר קיץ חם, עם הדימויים המקומיים כמו: אור חותך דרך התריסים, עורב מרעיש בעלים יבשים, גוף עייף ומזיע וכדומה. בצד תיאור היקיצה, בוחר השיר לחזור בו בעת גם לעולם החלום – עולם המציג עצמו כמוזיאון של העצמי, דהיינו: אוסף יפהפה של זיכרונות ודימויים, בהם מופיע בעלה שנפטר בדמי ימיו. אלא שהופעתו שובת הלב אינה מקרינה אהבה או נחמה. ההפך. כולה לוחשת רמזים של "כי עפר את" ("whispers clay to me") – כמו באה להזהיר על אובדן הכוח היצירתי שלה.
המפגש הזה מטלטל את הדוברת ומחזיר אותה לעירות כואבת: עירות המתפכחת אל התפר שבין חיים וכליה. ואכן מתחילה, מאכלסת את השיר, דמות "עטופה סמרטוטים לחים" כמו מומיה, והמשך השיר קושר אותה עם דימויי מוות וחניטה. הסיום, העומד בסימן של קינה ("אשב ואיילל… ואקונן"), מורה על טקס נשי מסורתי באגן הים התיכון ובתרבות היהודית הקדומה, שעניינו מותו של התַּמּוּז (על פי המיתולוגיה השומרית: מת האל הצעיר תמוז, מידי קיץ, וקם לתחיה עם בוא האביב. פולחן מקומי זה נותן ביטוי לקיץ המזרח תיכוני שכולו יובש ומוות, עם אבטחה ליקיצה והתחדשות עם האביב).
הדיון מציע את פשר הקינה של רובין לא רק כאבל על אדם אהוב, אלא גם כאבל על היצירתיות והחרדה מדעיכת הקול השירי שלה. עם זאת, עצם כתיבת הקינה היא אקט של מחאה ושל חיים – הצהרה שהיצירה נמשכת, גם מול איום ואובדן.
כמו כן בא הדיון לקשור בין המימד האישי והאוניברסלי לבין הסביבה הישראלית, ומראה כיצד רובין שואבת סמלים, טקסים ודימויים מהמרחב המקומי ומשלבת אותם בשירתה האנגלית. במילים אחרות: אף על פי שהיא חיה את יצירתה ללא קהל מקומי מגיב ומעורב- שירתה היא "מקומית לעילא ולעילא", בהתכתבותה הבלתי נדלית עם נופי הארץ, תרבותה, והמיתוסים שלה.
לסיכום: הדיון מאבחן ב"מוזיאון" של רובין ביטוי עוצמתי של מאבק אינטלקטואלי ונפשי, שעניינו אישה-יוצרת החיה במרחב לא מקבל, ועם זאת שירתה הטעונה היא לא רק פרטית ואוניברסלית, אלא שורשית ומקומית – בעת ובעונה אחת.
ספרות יפה 