בתוך: פעמים (עורך, י' בצלאל), 1982, מס. 10, עמ' 108-76
(פורסם גם בתוך: יוצאי תימן בארץ ישראל, אסופת מאמרים, עורכת: בת ציון עראקי קלורמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה ויד בן צבי, ירושלים 2006, עמ' 446-407)
דמותם של יהודי המזרח מופיעה בספרות הארץ ישראלית החדשה כבר מתחילתה: ספרות העלייה הראשונה וספרות העלייה השנייה (מסוף המאה ה-19 ואילך). ואכן על רקע המפגש הבינ-עדתי המתרחש כאן מגלה הסופר היהודי-האשכנזי את היהודי- המזרחי, ותגובותיו הספרותיות על גילוי זה הולכות ומאכלסות את היצירה המתחברת. אלא שכל הבודק תגובות אלה על עדות המזרח בכלל ימצא שהן עוסקות לרוב ביהודי התימני דווקא.
יהודי תימן הציתו את דמיונו של היוצר האשכנזי לא רק במסתורין של תולדותיהם (ביקשו למצוא בהם את עשרת השבטים האבודים), אלא בראש וראשונה כיוון שהיו הראשונים בין עדות המזרח שהצטרפו במספרים ניכרים אל המושבות החדשות ולקחו חלק פעיל בחיי העבודה והחקלאות. וכך קרבה העדה התימנית יותר משאר עדות המזרח אל הציבור האשכנזי החדש בעל האידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית.
מעורבות זו השתקפה כאמור בספרות, וכמעט אין סופר או משורר שלא חיפש לתת ביטוי לדמות התימני בכתביו (כמו זאב יעבץ, יהושע ברזילי, נחמה פוחצ'בסקי – סופרי העלייה הראשונה או י"א אורלוף-אריאלי ודוד שמעונוביץ, סופרי העלייה השנייה).
עם זאת, הנסיון לעסוק בדמות היהודי התימני ולהעמיד לו ייצוג ספרותי מתגלה כאן כפרובלמטי, ועיקר הקושי נעוץ שלושה גורמים: א. השוני שבין הסופר איש המערב לבין גיבורו התימני איש המזרח, המייצגים שתי מערכות חברתיות תרבותיות נבדלות; ב. המטענים האינפורמטיביים השונים (דעות קדומות) שנשא כל אחד מהם זה לגבי זה, עוד לפני שנפגשו; ג. העמדת דמות סטריאוטיפית של התימני, שהתכונות הטיפולוגות בגילויין הראשוני, נעשות לתכונות בלבדיות וקבועות בעיצובה ובהרתמותה לביטויי הרעיון הציוני (כמו, מרכיב הסֵבל בדמות התימני, גילויי האופטימיות, המיסטיקה התימנית [לשירות הסיפור הציוני], או התימני כמבטא תפיסות עולם אידיאולוגיות כמו עבודת כפיים וצדק חברתי). עם זאת היו סופרים שהצליחו, בכל זאת, להתחיל ולהפקיע את דמות התימני מדיוקנו הטיפולוגי הסכמטי לידי ביטוי אישי וייחודי כל כך, כמו: ל"א אורלוף-אריאלי בסיפורו "בן עזאי התימני" או לוין קיפניס בסיפור הנעורים: "הֵפִיס".
ספרות יפה 