בתוך: Pioneers and Homemakers, Women in Pre- State Israel Society, ed.:Deborah S. Bernstein ,State University of New York Press, N.Y., 1992, pp. 49-73
המאמר עוסק ביצירתן הספרותית של נשים שעלו עם העלייה הראשונה (1882–1904), ובשאיפתן לחולל רנסנס נשי הן לגבי מקומה של האישה במרחב הציבורי והן לגבי השמעת קולה ברבים.
למותר לציין כי ברוב המקורות ההיסטוריים, ספרי הזכרונות והיומנים, העוסקים בעלייה ראשונה – הקול הדומיננטי בהם – הוא קולו של המתיישב-הגבר. ואילו הנשים-המתיישבות שלקחו חלק מקדם ותורם בייסוד המושבות, גם אם הן נזכרות, אז רק בשוליים, ללא ביטוי הולם לנוכחותן ופעלן במעמד המפעים של שיבת ציון המודרנית. ואכן, רק באמצעות כתיבתן של הנשים עצמן (כתיבה שמתחילה עם העלייה הראשונה והולכת ומתגברת עם השנים) אנו מתוודעים אל דיוקנה האותנטי של האישה, המתיישבת הראשונה, על דעותיה, ריגושיה וחוויותיה.
כאן יש לזכור, כי רוב ציבור הנשים בעלייה הראשונה, היו בעלות השכלה אלמנטרית, כשהשפה היידית היתה הדומיננטית להן. כמו כן, גם עלייתן לארץ ישראל לא הייתה עליה מבחירה או מדחף לאומי ציוני, אלא אילוץ מהחלטת הבעל ללכת אחריו. לא כן הנשים-הכותבות (ראו: חמדה בן יהודה, נחמה פוחצ'בסקי, אלישבע בסביץ, יהודית הררי, איטה ילין לבית פינס או חנה בולוטין לבית לונץ); אלה היו צעירות משכילות, שנפתחו אל תרבות העולם – הן במסגרת חינוכן בבית והן במסגרת לימודיהן הגבוהים. כמו כן היו בעלות מודעות לאומית ציונית, ושלטו בשפה העברית. המאמר מציג שתי עמדות מייצגות בהתארגנות היצירה הנשית, באמצעות כתביהן של שתי הסופרות המובילות דאז:
העמדה המטיפה – חמדה בן־יהודה:
בן־יהודה פעלה בראש ובראשונה להעצמת נשים ולשילובן בתהליך התחייה הלאומית, תוך הדגשת החשיבות בהשכלת האישה ומעורבותה בחברה ובחינוך הדור הבא. לפיכך, אין תימה, ששחרור האישה, אמור לדעתה, להתנהל בד בבד עם שחרור העם.
עמדת המחאה – נחמה פוחצ'בסקי:
סיפוריה של פוחצ'בסקי עומדים בסימן של מחאה, באמצעותה היא חותרת תחת השתלטותו של הגבר על המפעל הציוני, בעוד הנשים (האשכנזיות כמו התימניות) מוצאות עצמן מופלות ודחויות במפעל זה. במילים אחרות, פוחצ'בסקי זועקת את מצוקתן של נשות העלייה הראשונה בהתמודדותן הבלתי נלאית באי־השוויון והדיכוי – גם במסגרת החברתית-הלאומית, המתקדמת לכאורה, של היישוב החדש.
המאמר מדגיש שספרות הנשים בנות העלייה הראשונה, היא לא רק ספרות ראשונית ואקספרימנטלית בחיפושיה אחר הארץ ישראליות שלה, אלא בו בעת היא גם פורצת דרך בנושאיה ובעמדותיה כאישה וכחברה – תופעה שמצאה לה המשך בספרות הנשים לעתיד לבוא. לפיכך לא בכדי מציע מאמר זה לבחון מחדש את ספרות הנשים של העלייה הראשונה, שלא זכתה לבדיקה מחקרית ראויה, ובין היתר לא הוכרה בגילוייה הפמיניסטיים מרחיקי הלכת, שצמחו לאו דווקא מתוך אידיאולוגיות סוציאליסטיות (כמו הנשים בנות העלייה השנייה), אלא מתוך אותה ראשוניות חוויתית אקסטטית של המהפך מגולה למולדת, ושל הקמת בית לאומי ראשון במולדת.
ספרות יפה 