בתוך: אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (עורכת, י' עצמון), בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1995, עמ' 336-325
המאמר עוסק ביצירתה הספרותית של נחמה פוחצ'בסקי, אחת מהמספרות הראשונות בארץ ישראל (עלתה ב-1889, העלייה הראשונה). ספרות העלייה הראשונה שחוותה לראשונה את השיבה לארץ ואת הניסיון להגשמת חזון הדורות ("חדש ימינו כקדם") – מצטיירת, למרות המפגש הפרובלמטי עם ארץ ישראל על קשייה ולבטיה – כספרות נפעמת – ספרות שמבקשת לשתף ולגלות לעולם היהודי מה טיבם של החיים החדשים כאן, חיים של 'לבנות ולהיבנות' כארץ חדשה, עם חדש ואדם חדש (וראו סיפוריהם של זאב יעבץ, יהושע ברזילי, משה סמילנסקי ועוד).
לא כן נחמה פוחצ'בסקי ביצירתה. חרף ציוניותה הנלהבת ומעורבותה הלאומית הציבורית כי רבה, פוחצ'בסקי – ביושרה ובפכחונה, יוצאת בביקורתיות נגד הנסיונות הראשונים והמאכזבים לבנות כאן חברה שיוויונית וצודקת. פוחצ'בסקי הייתה מהמתיישבים הראשונים במושבה ראשון לציון , וראשון לציון (בה מתרחשים מירב סיפוריה), משמשת דגם לסיפוריה אודות חברה גברית שובניסטית, מעמדית, שכבר מעיקרה היפלתה לרעה את האישה, את הפועל ואת בן העדה התימנית. אלא שאת מחאתה זו נשאה פוחצ'בסקי לא בקול נוקב ותוקפני (כמו י"ח ברנר שביקש את "זכות הצעקה"); בעמדותיה כאישה וכפמיניסטית, בחרה לבטא את "צעקתה" באותה מסורת נשית מימים ימימה – מסורת 'הקינה'. במילים אחרות, המניפסטציה הביקורתית ביצירה של פוחצ'בסקי אינה מבטאת את עצמה בקול תרועה רמה, כי אם בנימה חרישית מלנכולית של תוגה, של אכזבה. יש לציין כי בתקופתה וגם בשנים מאוחרת יותר (ראו: יעקב זרובבל ברשימתו על קובץ סיפוריה 'ביהודה החדשה' 1912, וכן ג' שקד בספרו 'הסיפורת העברית 1980-1880', 1977 ), יצירתה של פוחצ'בסקי לא התקבלה. מבקרי הספרות התקשו להבין את 'אחרותה' ואת ייחודה התימטי והפואטי במערכת הכתיבה המקובלת, הגברית. מאמר זה, בנסיונותיו לבדקה ולקראה מחדש, בא להחזיר את יצירתה לסדר היום הספרותי והתרבותי שלנו.
ספרות יפה 