בתוך: עיונים בתקומת ישראל, מאסף לחקר הציונות, היישוב ומדינת ישראל (עורך, פנחס גנוסר), המרכז למורשת בן גוריון, קרית שדה-בוקר, כרך 7, תשנ"ז, 1997, עמ' 618-601
הקריאה באוטופיות ציוניות מאה שנה אחרי (ראו רחל אלבוים-דרור להלן), מעוררות תגובה אמביוולנטית. בתחילה מעלה הקריאה חיוך, שכן מה מופרך יותר מאשר לזהות בין המדינה היהודית האידילית כפי שנצפתה ועוצבה באוטופיות של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובין דיוקנה המציאותי של ישראל בת זמננו. אבל התובנה המצטברת משמונה האוטופיות במוצעות כאן, בספרה של רחל אלבוים-דרור, הולכת ומוחקת את עקבות החיוך ואת מקומות תופסת תחושה של כשלון המחר לנוכח ציפיות האתמול. שהרי למקרא הבטחון הלא מסוייג במחר הציוני האוטופי, ישראל של היום מצטיירת כדיס-אוטופיה (גם אם ישותה המדינית-החברתית צמחה והתגבשה על פי המודלים המופתיים שהופנמו בתודעתה הקולקטיבית – מראשוני מתיישביה וחלוציה, ועד לוחמי ומשחרריה, מייסדיה ומחוקקיה). כך בחיים וכך בספרות, וכמו אובריאן בדיסטופיה של ג'ורג' אורוול ("1984"), שהציג את עולמו המסוייט כ'היפוכן של האוטופיות האווליות, ההדוניסטיות שהציעו מתקני עולם מיושנים', כך דולי, בדיסטופיה של אורלי קסטל-בלום ("דולי סיטי"), מציגה את תל אביב, ההישג הציוני המפעים של עיר עברית ראשונה – כפרי יצירתם של אבות 'משולהבים', ש'סבלו מהיפר אקטיביות' ולא היה להם 'על מי להוציא את האגרסיות שלהם'.
רחל אלבוים-דרור, המחר של האתמול, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1993, כרך א – 246 עמודים כרך ב – 247 עמודים
ספרות יפה 