בתוך: Discourse on Gender/ Gendered Discourse in the Middle East (ed.,Boaz Shoshan) Praeger, Westport, Connecticut, London, 2000, pp.95-115, 159-161
המאמר עוסק במקומה של האישה בספרות ובחברה הארץ ישראלית של טרום המדינה, אל מול תפיסתה האידיאולוגית הציונית, ובהתמקדות בביטוייה החתרניים הביקורתיים. כמו כן, מתחקה המאמר גם אחר הדומיננטיות של המפעל הציוני הגברי, בנסיונותיו לדחוק את הנשים מן המרחב הציבורי (תוך הגבלת תפקידיהן לתחום המרחב הביתי בלבד), חרף הצהרותיו "לבנות ולהיבנות" כאן כ"יחד" לאומי, שיוויוני ופרוגרסיבי.
המאמר מסמן שלושה סוגי סיפורים המורים על דרך התפתחותו של הנרטיב הציוני-הנשי בספרות הארץ ישראלית.
1. סיפור הקולקטיב, המשקף את הסיפור הלאומי ההגמוני.
2. הסיפור האישי-הלאומי, המציג את הנשים – כחלוצות, פועלות ולוחמות, המאמינות בשיתוף שיוויוני במפעל הציוני-הגברי, גם אם שותפותן זו נתפסת משנית ומוגבלת במסגרת הפאטריארכיה הגברית.
3. סיפור המחאה הביקורתי (אם המקונן ואם הזועק), בו הנשים-הכותבות יוצאות כנגד ההדרה והשליטה השובניסטית, בנסיונן לברר מהו אותו עומס רגשי מייאש ומאכזב המתלווה לתפיסתן את ארץ ישראל כ"בית לאומי", או כ"העדר הבית בבית".
המאמר כאן מתמקד בעיקר בקורפוס הסיפורים שעניינן הנרטיב הציוני הנשי החתרני, שתחושת ההעדר של הבית בבית, בא לידי ביטוי בקשת רחבה של יצירות מפתיעות, העומדות בסימן האמביוולנטי שבין אהבה ואכזבה, שיתוף וזעם. כך בספרות הנשים של טרום המדינה (כמו נחמה פוחצ'בסקי, שושנה שבבו, מרים טל ועוד), וכך בספרות הנשים של תקופת המדינה (כמו עמליה כהנא-כרמון, ש' שפרה, אורלי קסטל בלום, ועוד). כמו כן יש להוסיף כי "העדר הבית בבית", מתנתב, בין היתר, למוטיב לא צפוי נוסף, והוא: התפתחותן של מערכות יחסים רומנטיות בין נשים יהודיות וגברים ערבים כמנגנון חתרני שמאתגר את הסדר הלאומי והפטריארכלי; כך בספרות הארץ ישראלית (כמו: חמדה בן יהודה ובתיה כהנא), וכך בספרות הישראלית (כמו חמדה אלון, סמדר הרצפלד, סיוונה כרמי עמיר ועוד). במילים אחרות: המאמר מבקש לסקור מאה שנות ספרות בארץ הזאת, כשהוא בוחן אותה בין פערי הכוח המגדריים והלאומיים לבין יצירת קול נשי-ספרותי אחר, עצמאי.
ספרות יפה 