בתוך: סיפור עוקב סיפור, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, חלק א': מתודה (עורכים, י' אלשטיין, א ליפסקר, ר' קושלבסקי), הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ה (2005), עמ' 244-203
במשך דורות ניתן למצוא אוספים שונים של אגדות, שעקרון ההקבצה שלהם בא לספק צורך רוחני או נפשי שהעם נזקק לו. במאה התשע עשרה, בה השתלט בתרבות היהודית הזרם המשכילי-הרציונליסטי, נתפס המקרא על דרך הפשט, ואילו האגדה נדחתה כחומר שקרי ופרימיטיבי שעניינו להסיט מן האמת, ולא כל שכן מן הפתיחות לחשיבה מתקדמת ובהירה.
כל זאת באשר להלכי הרוח המשכיליים במערב אירופה; במזרח אירופה, שבההיו המשכילים קרובים יותר למסורת, לא נדחתה האגדה על הסף, אבל כל טיפול שנעשה בה ניסה תמיד "למשכל" אותה. ניסיון פרשני שכזה – להחזיר את האגדה לקנון הספרותי, ועוד כיצירה שכלתנית, עורר סערת רוחות גדולה מקצוות שונים ומנוגדים של הקשת הספרותית-התרבותית.
והנה על רקע אנטגוניסטי זה רואה אור הקובץ "שיחות מני קדם" לזאב יעבץ, שהדהים את ציבור הקוראים היהודים בתעוזתו להציע את האגדה כמות שהיא. יתרה מזו, במאמר הפתיחה לקובץ, בשם "המקרא והאגדה במתכונתן אישה אל אחותה", יעבץ דוחה את הפירושים מכל צד וצד, ומדריך לקריאה חדשה באגדה שהיא בבחינת מהפך גמור. על שלושה חידושים אפשר להעמיד קריאה זו: א. תפיסת האגדה היהודית לאור התחייה הלאומית; ב. הלגיטימציה של ז'אנר האגדה על מערכת סיווגיה; ג. הצגת האגדה כתכלית פואטית בפני עצמה (ולא כאנאלוגיה למגמות חוץ ספרותיות כמו המשל, הפתגם וכדומה).
ספרות יפה 