בתוך: מסכת, חוב' ו, חורף תשס"ז, 2007, עמ' 118-87
המאמר עוסק בשני עניינים: א. הצגת כתביה של הסופרת היהודיה-האנגליה חנה טרגר (1870-1943); ב. דרך ההתקבלות שלה על ידי ציבור הקוראים היהודי באנגליה וציבור הקוראים העברי בארץ ישראל (המחצית הראשונה של המאה ה-20).
חנה טרגר זכתה לחוות אירועים מרכזיים בתולדותיהם של המתיישבים הראשונים בארץ ישראל. אביה, זרח ברנט, נולד בליטא, היגר ללונדון, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל עוד לפני העלייה הראשונה (1871). כאן מילא תפקיד מרכזי בהקמתו של היישוב היהודי החדש (סוף המאה ה-19), כאשר לקח חלק בין מייסדי השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים: שכונת מאה שערים (1875); נמנה על מייסדי פתח תקווה – המושבה החקלאית הראשונה (1878); והקים את השכונה היהודית השניה מחוץ ליפו: שכונת נווה שלום (1891).
טרגר חוותה אירועים אלה כילדה וכנערה, ואילו בגיל 18 עברה ללונדון, עיר הולדתה, ובנתה לה את חייה שם (למדה את מקצוע האחות המיילדת, נישאה והביאה שתי בנות לעולם). ייתכן שזיכרונות אלה היו נשארים עימה ובקרב משפחתה, אלא שגלגולי ההיסטוריה שוב הפתיעו אותה. הפעם היו אלה: הכיבוש הבריטי את הארץ מידי העותמנים והצהרתו של בלפור להקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל (1917/1918).
למותר לציין כי יהודי בריטניה היו נסערים ביותר: ארץ הולדתם הבריטית יצאה להכיר בארץ מולדתם ההיסטורית. לא כל שכן טרגר, שנרעשה לגלות שבה עצמה מתמששת גורליות זו. שהרי היא לא רק יהודיה אזרחית בריטית אלא גם 'מתיישבת' ראשונה בארץ ישראל, שלקחה חלק בהקמת אותו בית לאומי שבלפור שם אותו עתה על מפת העמים. במילים אחרות, שפר עליה מזלה להיות זו שמחברת בה עצמה – את שתי המולדות.
ואכן מהצהרת בלפור ואילך נרתמה טרגר לתפקיד להעמיד את הביוגרפיה האישית שלה בארץ ישראל לשרות הסיפור
הלאומי. היא היתה אז לקראת שנות הארבעים שלה, ובעשור הקרוב היא העמידה שלושה קבצים של סיפורי ילדים (שניים מהם מחיי הילדים במושבה אחת בארץ ישראל (1919, 1920), והספר השלישי על חליפת מכתבים בין ילדים בשכונותיה החדשות של ירוש לים לבין קרוביהם – ילדים בלונדון, 1926); הספר הרביעי עסק בתולדותיה, לבטיה וחוויותיה בפתח תקוה של הראשית: חלוצים בפלשתינה : מסיפוריה של מתיישבת ראשונה בפתח תקוה (1923).
הספרים נכתבו אנגלית והיו מיועדים ליהודים קוראי אנגלית באשר הם. ואכן הקונסטלציה ההיסטורית הזאת הפכה את ספריה של טרגר להצלחה רבתי בקרב הקהל היהודי באנגליה ובארצות הברית. סיפוריה ריגשו ילדים ומבוגרים, וההקדמות לספריה נכתבו על ידי רבנים מובילים וחוקרי יהדות מפורסמים, שהרעיפו עליה שבחים ותודות.
לא כן עם שיבתה לארץ (1926). שהרי החלק השני של המאמר, מוסב המעקב אחר הדינמיקה של קבלת כתביה כאן. לפנינו מובחנים שני סוגי קבלה: 1. בסוף שנות ה-20 ושנות ה-30, גם אם כתביה של טרגר עסקו בנרטיב ההיסטורי הראשיתי של הארץ, הם לא תאמו את האתוס התרבותי המקומי (Heimatliterature) שהיה דומיננטי אז, ולכן דוכאו ונשכחו על ידי מבקרים וקוראים כאחד. 2. דינמיקה מאוחרת יותר של קבלה, שהחלה בסביבות שנות ה-80, מורה כיצד מגמות עכשוויות השפיעו על גילויה מחדש. ואכן, מגמות אלו, כמו העניין המחודש שמגלה הקורא הישראלי ביישוביות של העלייה הראשונה, וכן התפתחות המודעות הפמיניסטית שחלחלה אט אט לסדר היום הציבורי והאקדמי – הן שהחזירו בסופו של דבר את טרגר לזיכרון הקולקטיבי התרבותי ולארון הספרים הישראלי של התחלת המאה ה-21.
ספרות יפה 