מתוך: בקורת ופרשנות, כתב עת בין תחומי לחקר ספרות ותרבות, על הסף, לימינליות בספרות ובתרבות, גליון ליובלו של יהודה פרידלנדר. עורכת: תמר וולף מונזון, רמת גן, 2009
ראובן ולנרוד, חוקר וסופר עברי שחי בארצות הברית (1967-1899) עסק בפרק הראשון של ספרו
The Literature of Modern Israel, 1956 בספרות העלייה הראשונה, כאשר הוא מגדיר אותה "ספרות ירח הדבש". כלומר, חרף מציאות קשה של "ארץ צחיחה", "עמל מפרך", "סכין מרצח מאחרי הגב", בחרה ספרות הראשונים לתאר את השיבה וההתיישבות בציון, לאו דווקא כייצוג ריאליסטי של מאבק יומיומי מתיש ומיוסר, אלא כהלוך רוח רומנטי צרוף, הנפעם לנוכח המפגש הבלת ייאמן בין 'עם' ו'ארץ' לאחר מאות שנות ניתוק. אחד מסופרי העלייה הראשונה הוא זאב יעבץ, אותו מכתיר ולנרוד כרומניסטן הבולט והעקיב ביותר, ובין היתר הוא משווה את יצירתו לזו של אברהם מאפו , בטענו, כי יעבץ היה יכול לכתוב יצירות אלה גם אם לא היה עוזב מעולם את העיירה שלו בליטא", כי באותה דרך שאברהם מאפו כתב נובלות תנ"כיות יפהפיות על ישראל הקדומה, כך יעבץ חי וכותב בארץ התנ"כ של אבותיו בצורה אמוציונאלית ומעורבת. מאמר זה הוא מעין תשובה לולנרוד, בו אני קוראת את היצירה של יעבץ, לא רק כיצירה ארץ ישראלית בת הזמן (העלייה הראשונה), אלא גם כיצירה ארץ ישראלית בת המקום. יעבץ, כסופר והיסטוריון, לא רק פורש ומתאר את החיים היישוביים החדשים, אלא כהיסטוריון הוא כמו מכין חומר תיעודי, כדבריו, להיסטוריון לעתיד לבוא. עם זאת, יעבץ אכן כותב על דרך הרומנטיקה: פואטיקה רומנטית משלו, שהוא גם מסביר אותה, כתורה ספרות ארץ ישראלית מקומית משלו. במילים אחרות, מאמר זה לא רק מאתר את הלימינליות הפואטית בין מאפו ליעבץ, אלא גם מסמן את הגבולות.
ספרות יפה 