בתוך: עיונים בתקומת ישראל מגדר בישראל, מחקרים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א, עורכים: מרגלית שילה, גדעון כ"ץ, שדה בוקר, 2011, עמ' 408-369
המאמר עוקב אחר התארגנותה של קהילת הנשים בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל – דרך כתביהן של נשות העליות הראשונות: המתיישבות הראשונות בנות העלייה הראשונה (1904-1882) והפועלות החלוצות בנות העלייה השנייה (1918-1904).
סקירת כתביהן של נשים אלו (מסמכים, יומנים, מכתבים, זיכרונות, סיפורים קצרים) חושפת ממילא מגזרים נוספים בהם החלו לרקום יחסים בין-נשים, כמו עם בנות היישוב הישן (מזרחיות, ספרדיות, אשכנזיות), התימניות שעלו לארץ בעליות של סוף המאה ה-19 התחלת המאה ה-20 (1882, 1908, 1912), ועם הנשים הערביות בהן פגשו במושבות החדשות, ושעימן ניהלו יחסי מסחר ושכירתן לעזרה בבית.
המאמר מתחקה אחר התפתחות פעילויותיהן של נשות העליות הראשונה והשנייה, במרחב הציבורי, בדיוניהן ובנסיונותיהן לעצב כאן "אישה חדשה", ובמאבקיהן לשיוויון ולזכויות.
המאמר מעלה מספר שאלות וביניהן: א. מה הניע אותן בשנות ה-20 לנסות לחבור יחד למאבק על "זכות הבחירה לנשים", חרף מעמדן השולי בחברה המתגבשת, וחרף השתייכותן למגזרים רעיוניים, דתיים, אתניים שונים? ב. האם דרך פעילותן התנהלה על פי מודל "המוסר המתפתח" נוסח קרול גיליגן (במובן של תקשורת ונתינה) או לפי מודל "החתרנות האמביוולנטית" נוסח פיליס צ'סלר (המבוסס על תחרות ו"תוקפנות עקיפה")? התוצאה היא שגם אם קהילת הנשים בגלי העלייה הראשונים הצליחה ליצור סוציאליזציה של "נשים למען נשים", היא נותרה בדרך כלל במסגרות קולקטיביות פנימיות ובדלניות או במסלולים תחרותיים מקבילים; למעשה, היא תמיד נמצאה תקועה במעין חיבור דיאלקטי שבין המודל של גיליגן לבין זה של צ'סלר.
במילים אחרות, למרות המאמצים שהושקעו בפגישות ובשיחות לחציית גבולות, נשים חשו מחוייבות למחנותיהן: מוכתבות על ידי המתחים האידיאולוגיים והחברתיים-כלכליים הבינ-מפלגתיים, ונאמנות להגמוניה הגברית של מפלגתן הן (גם אם הגמוניה זו הרחיקה אותן ממנה).
ספרות יפה 