מתוך: ביקורת ופרשנות, כתב עת בינתחומי לחקר ספרות ותרבות, גליון מיוחד: הזמר העברי, פואטיקה, מוסיקה, היסטוריה, תרבות. עורכת הקובץ: תמר וולף-מונזון, רמת גן, תשע"ב 2012
שירת חיבת ציון היא כותרת לשירה שהתחברה במזרח אירופה בין השנים 1900-1870, אם כי חלק גדול משיריה לא עוסקים בציון. במאמר זה, העוסק בשירי מולדת נפתח בשירים שהתחברו בקדם-העלייה הראשונה, אבל כולם השתוקקות והכנה לקראת.
בקורפוס זה הבחנתי בין שני הלכי רוח פואטיים, האחד – הלוך רוח נוגה שעניינו כיסופים אל הארץ האהובה שעדיין היא בבחינת מקום נעלם; והאחר – הלך רוח נמרץ שפונה אל המוני בית ישראל לקום ולהתארגן לקראת השיבה הביתה. זאת ועוד: כיוון שבשירי מולדת אנו עוסקים, הדיון להלן יתמקד בשירת חיבת ציון – הן כזו שמסמנת את ראשית השירה הלאומית בתפוצות ונדידתה מגולה למולדת, והן כשירה ששתלה והצמיחה את עצמה כאן מחדש – כשיר זמר ארץ ישראלי וכבסיס ליצירה שירית מקומית חדשה.
ספרות יפה 